ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. לפי שכבר הורגלו החיות עמהם בתיבה ולא היה להם מורא מבני האדם הוצרכו לזה ומוראכם וחתכם:
כל רמש אשר הוא חי. בכלל זה בהמה חיה ועוף ודגים שכלם בכלל רמש:
אך בשר בנפשו דמו. פירש"י בשר בעוד נפשו בו לא תאכלו הבשר הרי אבר מן החי ואף דמו לא תאכלו הרי דם מן החי ופי' הפסוק אך בנפשו וגם דמו לא תאכלו. וכ' הרמ"בן כפי הפשט אינו נכון ולפי המדרש אינו אמת שלא נצטוו בני נח על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי ר' חנינא בן גמליאל. ופי' אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא:
דמכם לנפשותיכם אדרוש. פי' דמכם שהוא נפשותיכם אדרוש כי דם בשר בנפשו הוא וכמהו וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה שפירושו בעוף ובבהמה. א"נ דם שהוא לנפש בכם אדרוש כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך דם האדם חייב מיתה ולא על דם האיברים שאין הנשמה תלוי' בהם: מיד כל חיה אדרשנו. תמה הרמב"ן מה שייך דרישה בחיה והלא אין בה דעת ליענש וכתב אולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל חיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקל יסקל כי איננו להעניש בעליו כי אפילו שור של הפקר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כבני ישראל ויהיה פי' שופך דם האדם כל מי ששופך דם האדם בין חיה בין אדם שדמו נדרש או בב"ד או בדיני שמים. ויתכן עוד כי יהיה פי' מיד כל חי' אדרשנו כמו כי לקחה מיד ה' שפי' כמו ביד ה' כלומר אף דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ וגם אנקום אותו ביד כל אדם שאשלח בו גם האדם ולא ינצל מהם ואולי הדרישה ביד החיה שתטרוף האדם כי כן שם טבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי חיים זה לזה לאכלה הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני האדם טרף לשיניהם והם יראו מהם ולא יטרופו. ואמר ואך דמכם לנפשותיכם לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חבירתה א"כ נשאר בהם לטרוף זו את זו וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה מנהג לישפוך דם כי על דעת רבותינו כבר הוזהר אדה"ר בזה אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו. ומה שכתב כאן איסור שפיכות דמים מפני שהתיר כאן לשחוט בהמה וחיה יכול יהא מותר גם לשפוך דם האדם ת"ל כי בצלם אלהים עשה את האדם: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. שלא תאמר כמו שמותר לשפוך דם בהמה מפני שהיא חיה על ידי האדם א"כ אדם נמי שחיה ע"י עצמו יהא מותר להרוג את עצמו ת"ל אך את דמכ' לנפשותיכם אדרוש. ושמא תאמר כמו שמותר להרג את הבהמה כך אנו מותרים להם ת"ל מיד כל חיה אדרשנו: ואך את דמכם וגו'. יכול כשאול שהרג את עצמו לשם שמים ת"ל אך יכול כחנני' מישאל ועזריה ת"ל אך. ומקשים מה צריך קרא לחנני' מישאל ועזריה והלא מק"ו נפקא כדאמרינן מצפרדעים ומתרצים דמק"ו לחוד לא נפקא דפריכא הוא דאיכא למיפרך מה לצפרדעים שאינן מצווים שלא לחבול בעצמם ומאך לחוד בלא ק"ו נמי לא נפקא אלא שאינו נענש אם מוסר עצמו למות לכך צריך ק"ו לומר שהוא חייב למסור עצמו על קדוש השם:
שופך דם האדם באדם דמו ישפך. י"מ באדם פי' בשביל האדם ששפך דמו ישפך גם דם השופך:
ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ. ולא בתיבה מגיד שאף הבהמות נאסרו בתשמיש בתיבה ולכך לקו כלב ועורב וחם:
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו. פי' ע"י אביהם דבר להם כי הם לא הגיעו למעלת הנבואה שידבר עמהם:
זאת אות הברית. פי' הרמ"בן לכאורה משמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית ועתה ברא השם חדשה לעשות קשת בשמים ביום הענן אבל כאשר תדקדק בלשון הפסוק שאומר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן קשת כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן משמע שכבר היה הקשת מששת ימי בראשית ועתה אמר שיהיה לאות וה"ק את קשתי אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מעתה לאות ביני וביניכם שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלי ביני וביניכם ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה. ואם תשאל מה טעם בקשת להיותו אות הנה הוא כטעם עד הגל הזה וכן את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה. כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם נקרא אות וכל הסכמה נקרא ברית וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד. ועוד טעם באות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיה רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם בארץ אלא עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים וכן דרך הנלחמים להפך אותם בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים אליו. ועל כרחנו נאמין לדברי היוונים שאומרים כשמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה קשת. ויש מפרשים טעם לאות מראה הקשת משום דכתיב ממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת:
והיה בענני ענן. מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
וחם אבי כנען. פירש"י לפי שהפרשה עסוקה בשכרותו של נח שקלל חם ועל ידו נתקלל כנען ועדיין לא כתב תולדות חם הוצרך לומר שחם הוא אבי כנען. ור' אברהם פי' כי חם ראה והגיד לאחיו וכנען עשה לו רעה לא גילה אותה הכתוב וזה טעם אשר עשה לו בנו הקטן כי כנען הוא הקטן לחם כאשר ימנה אותם ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. וכתב עליו הרמ"בן הנה עזב ר' אברהם דרכו בפשטי המקר' והתחיל להנבא שקרים והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח וכנען הוא הבן הגדול לחם ומה שהזכיר אותו באחרונה לפי שנמכר לעבד נתן לכל אחיו מעלה עליו וכשאירע המעשה הזה לנח לא היה לחם בן זולתי כנען ולכך נאמר וירא חם אבי כנען שלא היה לו בן אחר וכאשר חטא חם לאביו קלל זרעו שאם אמר ארור חם עבד עבדים יהיה לאחיו לא היה מקלל רק גופו כי הזרע שכבר נולד לו אינו בכללו ואולי לא יוליד ומה שלא לקח ממנו נקמתו כי מי יודע מה אחריו ע"כ קלל הבן שהיה לו ואם יוליד מאה די היה שיקלל בנו הבכור וכל זרעו אתו וחטאו של חם שראה ערות אביו ולא נהג בו כבוד לכסות ערותו ולא עוד אלא שהגיד לשני אחיו בחוץ כ"ז כיון לפרסם הדבר בפני רבים להלעיג עליו ורבותינו ז"ל הוסיפו עליו בחטא. וי"מ לכך לא קלל חם לפי שהיה בכלל ברכה: איש האדמה. פירש"י אדוני האדמה כמו איש נעמי. והרמ"בן כתב כי איש נעמי הוא לשון אישות כמו איש ואשתו וכתב הוא איש האדמה כמו אנשי העיר בשביל שהיה דר בכל האדמה ולא בעיר ומדינה שיתייחס אליה וכן איש שדה העומד שם כל היום תמיד. א"נ בעבור שנתן לבו לעבוד האדמה לזרעה ולנטעה בעבור. שמצאה שממה שכל נבדל לדבר יקרא כן אנשי העיר הם יושביה אנשי דוד עבדיו. וי"מ איש האדמה גדול האדמה וראשה כמו גדעון בן יואש איש ישראל:
ויתגל. משמע ע"י אחרים והיינו חם שהגיד לאחיו: בתוך אהלו. אהלה כתיב שנתגל בתוך אהל אשתו:
ויגד לשני אחיו בחוץ. דרך ליצנות כמשחק באביו לכך בירך חם ולא קללו וכששמע כנען דברי ליצנות אביו נכנס הוא ועשה לו כאשר אמרו רז"ל למר סרסו ולמר רבעו:
ויקח שם ויפת. פירש"י בשביל שנתאמץ במצוה זכו בניו לטלית של מצוה. ולקמן בפ' לך לך פי' על פסוק אם מחוט ועד שרוך נעל שבזכות זה זכו בניו לתפילין וציצית. ויש לתרץ בודאי שם זכה לבניו ציצית בשביל השמלה ואינו יודע לאיזה מבניו תהיה וכשבא אברהם זכה בה לבניו בזכות אם מחוט ועד שרוך נעל:
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. שתולין את הקלקלה במקולקל שגם הוא שימש בתיבה דמלת וידע משמע שידע מעצמו. ובפרקי ר"א וירא חם שראהו מגולה ולא כסהו וגם לא עשה לו מאומה:
ויהי כנען עבד למו. פי' ר' אברהם שיהיה כנען עבד למו לאלהים ולשם אחיו כי הוא יכריחנו לעבוד האל ובשני פי' שיהיה עבד ליפת ולשם. וכתב הרמ"בן א"כ נח בא לקוב אויביו והנה ברך ברך שיהיה כנען עבד לאלהים. ורש"י פי' ברוך ה' אלקי שם שעתיד לשמור הבטחתו כו' והנכון בעיני שמתחלה קלל אותו שיהיה עבד עבדים לכל העולם ופי' עבד עבדים יהיה לאחיו היינו שם ויפת כי אחי אביו יקראו אחיו כמו כי נשבה אחיו ואחרי היותו עבד לאביו ולשם וליפת הרי הוא עבד לכל העולם. ובירך שם תחלה להודיע כי יהיה שם עובד אלהים ויהי כנען עבד למו פי' לזרעו של שם שהם רבים. ויתכן שיהיה למו חוזר גם לאחיו הנזכרים וחזר ובירך יפת בהרחבת הגבול ושם בשכון אלהים ושיהיה כנען עבד לשניהם. והנה העביד כנען לשם שני פעמים רמז שינחול ארצו וכל אשר לו כי מה שקנה עבד קנה רבו. ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם וזכה אברהם בארצו וכתב ענין היין להודיע כמה צריך אדם להתרחק ממנו שנכשל בו נח שהיה צדיק תמים. וי"מ לפי שקלל כנען להיות עבד אמר ברוך ה' אלהי שם כלומר שהוא אדון ואדוני של שם שהוא בן חורין ואין לו אדון אחר זולתו:
